לחץ על תמונה כדי להגדיל (סדר התמונות אקראי):
אורי חזר לבית שמח.
היום הם התנהגו יפה, אז המלמד הבטיח הצגה בסוף השיעור. הבטיח וגם קיים! בסוף השיעור הוא עטה על עצמו שמיכה קטנה כמו גלימה, וערך להם הצגה ששעשעה אותו עד מאוד.
הוא הגיע לבית. הבית חשוך וריק, כמו כל יום. הוא כבר רגיל.
פעם, כשהוא היה קטן יותר, אמא הייתה בבית בשעה הזו. היום אמא כבר לא שם. אולי הוא שוב ילך לתחנה?
יש לו סוד קטן, לאורי.
אף אחד לא יודע. אבל לפעמים, הוא הולך בשקט לתחנה בסוף הרחוב, ומחכה. הרבה שעות הוא יכול לחכות שם, ואף אחד לא יודע למה.
אבל הוא יודע.
כי הוא זוכר שאמא הבטיחה לו, שיחכה בתחנה והיא תבוא. הוא חיכה, אבל היא לא באה.
הוא זוכר שאמרו שהיא התמוטטה בעבודה, והוא לא הבין מה זה להתמוטט. הוא זוכר שאמרו שהיא חולה מאוד, ובכיתה כולם התפללו ואמרו את השם שלה ושל סבתא.
הוא גם זוכר שיום אחד הבית התמלא אנשים, וכולם חיבקו אותו והבטיחו שיהיה בסדר, וקנו לו מתנות. ואחרי כמה ימים נהיה שקט.
ואמא לא הגיעה מאז.
מאז הבית ריק בצהריים. עד שיעקב מגיע בחמש, ועד שאבא מגיע בשבע מהכולל.
אבא מאוד אוהב את הכולל. בסעודה שלישית אבא אוהב לעצום עיניים ולשיר מכל הלב 'לולי תורתך שעשועיי אז אבדתי בעניי'.
פעם יעקב שאל את אבא מה זה 'בעניי' ולאן בעצם נאבדים, ואבא הסביר להם שבלי התורה – אדם יכול לקרוס מול כל הצרות שלו.
אורי חכם. הוא יודע שיש לאבא צרות. אבא סיפר לאחרונה לדוד חיים, שהוא ביקש עזרה אבל אף אחד לא מעניין אותו אלמנים. כולם מחפשים לעזור רק לאלמנות. ושהוא דיבר עם הרב זעפראני, ושהוא הפנה אותו לאיזו קופת רבותינו, ושהם עזרו לו במה שהם יכלו אבל זה לא הספיק.
אורי לא הבין מה הקשר, מה ההבדל? לאלמנים לא צריכים לעזור?! אבל כנראה שזה הצרות שאבא מתכוון, כשהוא שר.
אורי הרים את הטלפון והתקשר לאבא. "מה שלומך צדיק? איך היה בכיתה" שאל אבא, והוא ענה שהיה כיף, והייתה גם הצגה מצחיקה מאוד. אבא שמח ואמר "יופי, אתה יכול להזמין חבר, או ללכת לחבר, אבל לא לחזור מאוחר".
אורי התלבט מה לעשות.
הוא אכל פתיתים בכיתה בצהריים, אבל עדיין הרגיש קצת רעב. הוא פתח את המקרר. אולי הוא ימצא משהו.
לא היה שם ממש כלום. אפילו לא תפוח. ודווקא התחשק לו תפוח.
הוא זינק בגמישות אל הארון למעלה, וגילה שם חבילת וופלים עם אחד אחרון. אבא לא אוהב שהוא מטפס על השיש, אבל אין מה לעשות. הוא חייב. 'נס פח הוופלה' חשב לעצמו בצחוק, בירך ואכל את הוופלה המושיע.
אבל הוא עדיין רעב. מה הוא יעשה?
'אני אתקשר לחיים סוויסה' חשב לעצמו, 'אצלם יש תמיד מלא תפוחים ופירות, ואמא שלו כל הזמן מציעה לכל האורחים'.
אבל אז הוא נזכר שחיים רב איתו בהפסקה, ולמרות שהם השלימו – לא היה לו כוח ללכת אליו עכשיו.
בהחלטה של רגע, אורי יצא מהבית, סגר את הדלת והלך שוב לתחנה.
מי יודע, אמא הבטיחה לו שהיא תבוא. אולי פתאום היא תרד?!
כל אוטובוס שעצר, הוא קיווה בעומק לבו שפתאום אמא תרד, שתחייך אליו, שתלך איתו לירקן והם יקנו מלא תפוחים.
הוא ראה בשעון החדש שקיבל מהארגון חסד של גליק – שהשעה כבר חמש, ויעקב כבר חזר.
אבל הוא החליט לחכות עוד כמה דקות. ממילא ליעקב אין כסף לקנות תפוחים.
אז אולי אמא תבוא, לה תמיד היה.
כבר הסבירו לו שהיא בגן עדן, ושהיא לא תחזור עד תחיית המתים. אבל אולי פתאום תהיה תחיית המתים? או שאולי כולם טעו והיא כן תקיים את ההבטחה ותרד מהאוטובוס הבא?
אולי. אולי…
עברו הרבה דקות. והרבה אוטובוסים.
ואורי עדיין מחכה.
•
הידעת, יהודי יקר?
זהו לא 'סיפור עלילתי' כואב, זו לא 'מסה ספרותית' מרגשת.
זהו סיפור אמיתי. אחד מני רבים. זאת מציאות! כואבת, נושכת, בועטת!
האם שיערת בעצמך שכאן, בינינו, בתוכנו, ישנן מצוקות כאלו? האם ידעת?
כי אנו ידענו גם ידענו.
אורי – ישב עם נציג 'קרן היתומים' של קופת רבותינו, וחשף את צפונות ליבו.
ביובש, במילים שקטות, בכאב עמוק עד אין קץ, עדי אבן מקיר תזעק…
את הגעגוע של אורי לא נוכל לרפא.
אבל לתפוח, ואולי גם למימון של מישהי שתגיע לבית, תנקה, תבשל ותעשה בו קצת אווירה של אמא – כן נוכל.
וזאת – רק אם אתה, קורא יקר, תיתן לנו את האפשרות.
ותיקח איתך יד ביד את אורי, למליץ יושר!
•
אל משרדי קופת רבותינו מגיעות פניות מדי יום ומדי שבוע, של נערים ונערות, ילדים וילדות, שלא חושקים במעדני מלכים, ומשאלתם מסתכמת לכדי – תפוח.
ילדים שהרעב אוכל אותם מבפנים, ואבא לא יכול לדאוג להם.
כי הוא בעולם האמת, או כי הוא כאן בעמק הבכא מתמודד עם חובות ומצוקות, ואין לאל ידו להושיעם.
אז אפשר להדחיק. אפשר לומר 'לא, זה לא קורה נו'.
אפשר לספר לעצמנו שיש מספיק מי שידאג, ושלא צריך להיסחף, ושהכל בסדר.
אבל אפשר להיות כנים, ולהביט אל המציאות.
כן! בציבורנו, בשכונה שלנו, בקהילה שלנו, יש ילדים שחווים רעב. רעב של ממש, שאין איך לפתור אותו כי אין אוכל בבית. אין!
אין סביבם מערכות קהילתיות משומנות, שנבנו במשך שנים רבות…
אין להם משפחה משופשפת, שתדאג לקרן שתמלא את כל מחסורם…
אין לאביהם חברים שידאגו לו, ויחברו אותו לחלוקע'ס, לארגונים, לתקציבים ולגופי הסיוע…
היום יש לו רק אותך!!
כי לפנות סתם כך לאיזו קופת צדקה מזדמנת הוא לא תמיד מסוגל. הוא גם לא יודע למי פונים ואיך, וגם לא בטוח שזה יעזור, כי מי בכלל מכיר או סופר אותו.
והבושה… הוא לא עומד בה. פשוט לא עומד בזה. בשום מחיר.
אז הוא מתמודד לבד, כמה שהוא יכול, אם הוא יכול.
ובבית – שוררת חרפת רעב. אמיתית! מוחשית!
ואין איש שם על לב!
•
הגיעה העת לשנות את המציאות הזו!
אם לציבור היינו, אם קהילות הקמנו, אם מוסדות ייסדנו, אם לקהל בישראל הפכנו – זאת חובתנו בעת הזאת, להיות 'משכיל אל דל', לשאת עיניים אל פאתי המחנה, ולראות את אלו מתוכנו, מבשרנו, שאין מי שידאג להם.
הגיעה העת לקופה שלוקחת אחריות, שיודעת לזהות את מקרי המצוקה הללו, עוד בטרם העזו כלל לפנות.
וזו בדיוק העשייה שחרטה על דגלה קופת רבותינו.
להגיע אל אותם מקרים מזעזעים שלא יודעים לזעוק, אל אותם אלו שטובעים ונחנקים בשקט.
ומי כמוך מכיר אותם…
לכל אלו נוכל לסייע באמצעות רשת של מאות נציגי שטח בכל הארץ, אם רק אתה תתן לנו את הכוח!
לא בכדי יצאו גדולי ישראל מגדרם בבקשה ובתחינה לסייע לקופת רבותינו.
כי אליהם המקרים כן מגיעים, והם כן יודעים את גודל הצורך, וגודל הכאב.
והם קוראים, מתחננים ומבקשים:
בא והירתם! בא והצטרף להוראת קבע חודשית לקופת רבותינו, תקיים את מצות הצדקה החשובה מכל מצוות עשה בהידור שאין דומה לו, ותקנה לך מליץ יושר מאין כמותו.
מי? אתה. כן כן, אתה!
למה? כי אין גדולה ממצות צדקה, ואין לך צדקה מהודרת מזו!
איך? על ידי קביעת הו"ק חודשית לקופת רבותינו.
כמה? כמה שאתה יכול כעת, אבל לכל הפחות משהו. משהו קטן!
מתי? עכשיו!
