שָׁלוֹם אַבָּא,
אֲנִי כְּבָר בַּת אַרְבַּע וָחֵצִי, וְיוֹדַעַת לְהִתְלַבֵּשׁ כִּמְעַט לְבַד.
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאַחֲרֵי הַלַּיְלָה בָּא הַבֹּקֶר, וְאַחֲרֵי הַגַּן – חוֹזְרִים הַבַּיְתָה לְאִמָּא וְאֵלֶיךָ.
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁתָּמִיד כְּשֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ אַתָּה חוֹזֵר.
כָּל הַזְּמַן אַתָּה הוֹלֵךְ, לְשִׁעוּר, לַעֲשׂוֹת חֲסָדִים וּמִצְווֹת, אֲבָל תָּמִיד אַתָּה חוֹזֵר.
אָז אֲנִי לֹא מְבִינָה, לָמָּה פִּתְאוֹם אַתָּה לֹא חוֹזֵר?
אָמַרְתָּ שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ לַהִלּוּלָא שֶׁל הָרַב עוֹבַדְיָה.
וְאָז אָמְרוּ שֶׁאַתָּה בַּשָּׁמַיִם.
אַבָּא, אַתָּה מַמָּשׁ עִם הָרַב עוֹבַדְיָה עַכְשָׁו בַּשָּׁמַיִם?
אֲנִי לֹא יוֹדַעַת כַּמָּה רָחוֹק זֶה הַשָּׁמַיִם.
אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת לְמַעְלָה וַאֲנִי לֹא רוֹאָה אוֹתְךָ.
אַבָּא, אֲנִי כָּל כָּךְ מִתְגַּעְגַּעַת…
אַתָּה רוֹאֶה אוֹתִי? אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי מְחַכָּה?
וְאִם אֲנִי אֶהְיֶה יַלְדָּה מַמָּשׁ טוֹבָה – אַתָּה תָּבוֹא?
• • •
ארבע וחצי שנים, זה כל מה שהיא הספיקה להיות עם אבא.
ארבע וחצי שנים בעולם שיש בו יד של אבא, קול של אבא, פנים של אבא. בעולם שבו אפשר לקרוא לו, והוא עונה.
ופתאום בבת אחת הכל נגמר. כהרף עין.
אחותה הספיקה רק שלוש שנים.
ואחיה הקטן – עשרה חודשים, עוד לא יודע לומר 'אבא', ולא מבין לאן נעלמו פתאום הפנים האהובות והמחייכות.
איך מסבירים לילדים רכים שיש קריאה שאין לה מענה?
איך מסבירים שאפשר לאהוב מכל הלב, אבל אבא בכל זאת לא יבוא?
• • •
האברך הצדיק רב אליה ארוך זצ"ל, סמל הטוהר, סמל השמחה, סמל שלמות המידות.
האברך שכולם אהבו, שלא נח לרגע ורץ משיעור לשיעור, מחסד לחסד, מעזרה לעזרה.
זה שהאיר פנים לכולם תמיד, שאיש בעולם לא הצליח לכעוס עליו, שראה את כל המסכנים, והחלשים, ועזר תמיד לכולם!
בליל ג' חשוון נסע להילולת מרן רבינו עובדיה יוסף זיע"א, ובשובו בדרכו לתדלק את הרכב – אירעה תאונה נוראית, רכבו פגע בעמוד בעוצמה לא מוסברת.
רבי אליה לא שב לביתו.
שתי ילדות קטנות.
ותינוק.
בית צעיר שטרם מלאו שש שנים להקמתו, וכל הדברים הפשוטים שהיו אמורים לקרות בו מחר, ועוד שבוע, ועוד שנה – נגדעו באחת, ברגע אחד מצמרר.
לקחת לגן, להחזיר, להקשיב, להרים על הידיים, לראות שן ראשונה, לשמוע מילה חדשה.
להיות אבא.
כל כך הרבה שנים הם עוד היו צריכים אותו!
רבי אליה היה איש של תורה ושל שמחה.
בבוקר נהג להתפלל בנץ אחרי טבילה במקווה, לשלוח את הפעוטות לגן ולרוץ אל חוק לימודיו בבית המדרש. שני סדרים בכולל הלכה בעיון רב, שיעור תורה קבוע בערב, ואיכשהו – הוא מצא זמן למסור עוד שיעורים, לקרב יהודים לאביהם שבשמיים, ולהרבות במעשי חסד עד בלי די.
לאורך השבעה עוד ועוד סיפורים על היקפי החסד האדירים שלו הגיעו, מעשי צדקה וחסד שנעשו בהשקט ובצנעה, בלי שאף אחד בעולם ידע.
הרב אליה ידע לראות תמיד את הטוב גם במי שנראה רחוק מאוד. ידע לחייך גם כשדיברו אליו שלא בנעימות.
בני משפחתו מספרים שהיה שמח בכל מצב.
גם כשהיה דחוק. גם כשלא היה כלום, כפשוטו!
לעצמו אף פעם לא ביקש מאומה.
ובבית, בשביל שלושת הקטנים, הוא היה פשוט אבא.
הם לא היו צריכים לדעת כמה למד, כמה מסר מעצמו, כמה אנשים קירב.
הם היו צריכים שהוא יחזור.
• • •
כשהסבתא חלתה, רבי אליה נרתם מיד לעזור, וכשהתעורר הצורך – עבר לגור עמם בתל אביב. גם לאחר פטירתה נשאר לצד הסבא, אבי אמו, לסייע בכל הנדרש.
בשמחה ובמאור פנים הוא דאג לכל מה שהיה צריך, עד יומו האחרון.
גם ככשהזמינו אותם להתארח במקומות אחרים – הם בדרך כלל נמנעו, כדי להישאר עם סבא.
קשה לעזוב אדם שזקוק לך כעת.
כך הוא הרגיש. כך הוא חי!
גם כשהמשפחה שלו הייתה צעירה, גם כשהאמצעים היו מצומצמים, היה אצלו מקום רחב כאולם לכל אחד אחר.
היום המשפחה שלו היא שצריכה מקום בלב שלנו.
היום צריך שיהיו אנשים שלא יוכלו להמשיך הלאה בלי לדאוג לילדים שלו.
• • •
ואז בא הלילה.
תינוק בן עשרה חודשים, שמוציא שיניים.
וכואב לו. והוא צורח.
אין לו מילים להסביר. הוא לא יודע לומר מה מציק לו. הוא רק בוכה ומבקש שיחזיקו אותו, שיעשו שהכאב יעבור.
ואמא שבוכה יחד איתו.
כי היא יודעת מה זו יתמות. היא עצמה התייתמה מאב בגיל חמש עשרה, ויודעת היטב מה מצפה לבנה בשנים הבאות.
איך מרגיעים תינוק כשבתוך הלב הכול רועד? איך לוחשים לו שיהיה בסדר, כשעוד לא יודעים איך ייראה הבוקר?
והבוקר בכל זאת מגיע.
צריך לקום. צריך להכין את הילדות. צריך לדאוג לאוכל ולבגדים, לגן ולתינוק. צריך להמשיך לעבוד. צריך לענות לשאלות הקטנות, הפשוטות, אלה שקשה כל כך לשמוע.
צריך להיות בשבילם.
גם אחרי לילה בלי שינה.
גם כשאין כוח.
גם כשכל מה שרוצים הוא שמישהו יפתח את הדלת, ויתברר שכל זה לא קרה.
• • •
אין לה כלום בעולם הזה.
אין לה אפילו דירה!
את ההון העצמי המועט שהיה אמור לשמש לקנות אחת כזו – הם הלוו לאחרים 'לבינתיים'…
"ממילא אי אפשר לקנות דירה בעשרות אלפי שקלים, אז לפחות שלאחרים יהיה" היה אומר בבת צחוק, ובטוב לב בלתי נתפס.
וכעת הם לבד בעולם, בלי אף עוזר ומושיע!
אין דירה. אין חסכונות, אין מקור הכנסה, ואין מאיפה לחיות אפילו בתקופה הקרובה…
אבל יש לה אותנו!
אנחנו לא נוכל להישאר אדישים למקרה כזה, אנחנו לא נוכל לשבת בשקט!
אנחנו חייבים להיות שם בשבילם, לבטח את העתיד שלהם, לסייע להם לעבור את הדרך הקשה בצורה נוחה יותר במידת האפשר!
אנחנו לא יכולים להחזיר את הרב אליה לילדיו,
אבל אנחנו יכולים לדאוג לעתיד שלהם!
לשכר דירה. למזון. למסגרות הלימוד. לצרכים הפשוטים שמרכיבים יום של ילד.
אנחנו יכולים לתת לאמם מעט אוויר. לאפשר לה לשבת לידם, לחבק, להקשיב, בלי שהדאגה לפרנסה תכביד עליה בכל רגע.
בשביל זה צריך עכשיו להירתם בכל הכוח, ביותר מכדי כוחנו.
להעניק תרומה משמעותית בהתחייבות חודשית קבועה, לשאת חלק בעולם הזה לאורך זמן.
כל אחד יכול להתעלם, לומר "אני לא מכיר, זה לא קשור אלי".
אבל אפשר אחרת. כי הם כן קשורים, לכל אחד ואחד מאיתנו. קשורים בקשר אמיץ של ערבות כלל ישראל זה לזה, ואיננו יכולים להתעלם!
אנו חייבים להרים טלפון, להעניק תרומה משמעותית, כדי לתת להם חיים טובים יותר!
ועל איזה מקרים אם לא על המקרה הזה, אומר הקב"ה "אם אתה משמח את שלי – אני משמח את שלך".
אם אתה תתן יותר ממה שאתה יכול, תזכה לשפע ממי שהכל שלו פי כמה, ושמך יוזכר בכל מעמדי התפילה של קופת רבותינו לאורך השנה!
• • •
יהודי יקר!
אל תסגור את העלון הזה לפני שתעשה משהו אחד קטן למענם.
כנס לנדרים פלוס לדף הקרן, תרים טלפון למוקד התרומות, ותרום למען קרן 1145 – יתומי הרב אליה ברוך, כדי לשנות את החיים שלהם!
אלמנה ושלושה יתומים רכים שחרב עליהם עולמם בבת אחת – נושאים אליך עיניים בוכיות, מתחננים ומבקשים שתעשה בשבילם משהו.
עשה זאת, עכשיו!