לחץ על תמונה כדי להגדיל (סדר התמונות אקראי):
כמה כיף להתחיל שנה חדשה.
תמי כבר בכיתה ו', והיא ממש מתרגשת. חברה שלה שמעה שהן הולכות לקבל את המורה הכי טובה בבית הספר. יששש!
היא קמה במהירות ונטלה את ידיה. צריך לארגן את הקטנים.
היא נגשה למטבח, והרימה את שקית הלחם. ארבע פרוסות. לסנדוויץ' לאריאל וליוסף זה יספיק. בשבילה לא.
היא הביטה בשעון. עדיין מוקדם. היא יכולה להספיק לרדת למכולת. אבל רגע, היא צריכה כסף. היא חשבה לגשת לאמא, ועצרה את עצמה.
הרי אתמול בלילה היא הקשיבה בטעות, ושמעה את השיחה ההיא.
לא. היא לא יכולה לבקש מאבא כסף. הוא אמר במפורש שאין להם שקל!
היא נשמה עמוק. פתחה שוב את המקרר. נשארה חצי עגבנייה מאתמול. היא תסתדר עם זה. תוך דקות הלבישה את הקטנים, שמה את הסנדוויצ'ים בתיקים שלהם, והלכה לומר לאבא שלום.
איזה צדיק אבא! כל היום הוא לומד תורה. גם בכולל וגם בבית. היא ממש מעריצה אותו!
תמי יצאה עם הקטנים לחיידר. מתחיל להיות מאוחר.
בבית הספר היא הוציאה את העגבנייה מהשקית. הקצוות שלה התייבשו קצת. לא נורא. כולן נטלו ידיים, היא נשארה במקום. בלבה היא קיוותה שהמורה החדשה תשים לב, שתשאל מה קרה.
שנה שעברה מי ששכחה להביא לחם, הייתה מקבלת אישור מהמורה חוי לקחת מחדר המורות שתי פרוסות. המורה חוי הייתה מסכימה לכולם, אבל מעירה ומבקשת לא לשכוח יותר. לה היא אף פעם לא העירה, היא לא יודעת למה.
המורה ניגשה אליה. 'למה את לא אוכלת לחם?' היא שאלה, 'יש לך רגישות?'. תמי רצתה לומר שוב שהיא שכחה. אבל לא הייתה מסוגלת. מורה חדשה, מה היא תחשוב עליה? עדיף לדלג על זה, ומחר כבר בטח יהיה לה לחם, והכל יסתדר.
"אממ… לא התחשק לי היום לחם", היא ענתה.
זה גם נכון, זה לא שקר. איך יכול להתחשק לחם שלא קיים?
המורה הביטה בה במבט בוחן, ושאלה בשקט "את בטוחה? אולי תלכי לקחת מחדר המורות?".
"היא בטח שכחה! שנה שעברה היא תמיד הייתה שוכחת…" אמרה בקולי קולות רינה, שישבה מאחור.
'אווווף!! מה היא מתערבת???' חשבה תמי לעצמה בזעם, והסמיקה עד תנוכיי אוזניה.
"לא אני לא רוצה, תודה!" היא אמרה בנחישות, והצליחה אפילו לחייך.
'הכל בסדר, אני לא כל כך רעבה. ובצהרים אבא בטח יביא שקית חדשה מהחלוקה של הכולל, אז מחר כבר יהיה לחם לכולם וגם לי', ניחמה את עצמה.
השיעור התחיל, אבל הראש שלה היה במקומות אחרים.
עד מתי לאבא לא יהיה כסף? ומה יקרה בסוף? הוא אמר אתמול לאמא שהצ'ק של השכירות דירה חזר! איפה הם יגורו? ברחוב?! לא יכול להיות.
'די שטויות, אף אחד לא גר היום ברחוב' שכנעה את עצמה סופית.
כולן הוציאו קלמרים. וגם היא.
קרקור קל בבטן החל להציק לה. אבל היא ניסתה להתעלם. לא כל כך נורא לא לאכול ארוחת בוקר אחת.
'איזו גאוותנית אני, הייתי צריכה להסכים להצעה של המורה' חשבה. היא הביטה לרגע שוב בחור הגדול שנפער בילקוט שלה. היא ניסתה לסובב את הילקוט כך שהחור יהיה לכיוון השולחן, אבל אולי המורה ראתה אותו, וחושבת שהיא ממשפחה של עניים?
'אולי אנחנו באמת עניים?' שאלה את עצמה בחשש, ודחתה את המחשבה. התשובה לא משנה, ובכל מקרה הרעב הציק לה קצת יותר.
בסיום הלימודים היא בחרה ללכת לבד. בדרך, עיניה הטהורות הביטו לשמיים, ודמעה סוררת שהייתה כמוסה עמוק כל שעות היום – העזה לבצבץ החוצה.
'ריבונו של עולם' היא התפללה, 'תעשה שלאבא יהיה כסף מספיק. שאמא תחזור להיות בריאה ושמחה כמו פעם'.
•
עבר שבוע, והמורה התקשרה לאמא. אחר שיחת היכרות קצרה, המורה שאלה מפורשות: "סליחה שאני שואלת, אבל יכול להיות שאתם מתמודדים עם מצוקה כלכלית? פשוט בעלי מכיר קופת צדקה גדולה, ואולי אתם יכולים לפנות אליה".
"אנחנו?! לא מה פתאום!" ענתה אמא של תמי בצחוק נבוך ומעושה, והוסיפה "את יודעת… בעלי אברך כולל, אז יש תקופות… אבל מסתדרים! באמת, ברוך השם!".
החובות הגדולים שלהם מאז הלידה והאשפוז הארוך של אסתי אינם עניינה של המורה!
הם גם לא עניים. הם? עניים?! מה פתאום!
הם פשוט דחוקים כלכלית קצת. בעזרת השם יהיו ניסים בקרוב, ואולי היא תוכל לעבוד יותר שעות, ואולי הלחץ האדיר הזה יירד ממנה קצת.
הלחץ הזה, של השיקים שחוזרים, של דקדוקי העניות שקשה לדמיין, של המחנק בגרון בכל סוף חודש.
הלחץ הזה שבגללו היא קרסה נפשית כבר פעמיים, וכבר חצי שנה ישנה בלילות עם חמצן.
כל זה לא עניינה של המורה. מה פתאום שיחשבו עליהם שהם עניים ומסכנים, וזקוקים לצדקה ולעזרה?!
נכון שהיא חשבה על זה פעם, אולי כן לפנות, אולי כן לבקש.
אבל בעלה לא מסוגל. וגם לה קשה מאוד להיות נתמכת ונזקקת.
•
אז מה יהיה? היא לא יודעת.
איך היא תלביש את הילדים לחגים? אין לה מושג.
ומאיפה הם יכסו את שיק השכירות שחזר? לאלוקים הפתרונים.
אבל בעלה לא יעזוב את הכולל! זה היה להם ברור. אין דבר שחשוב לה יותר מהתורה שלו!
ולמשרדי קופת הצדקה היא לא תיכנס. זה גם היה לה ברור. היא לא מסוגלת בשום אופן.
היא מאמינה בכל ליבה, שלקדוש ברוך הוא יש את הדרכים שלו לעזור לאלו שמקדשים את שמו, שמוסרים את נפשם על תורתו.
ויש לו לקב"ה כל מיני שליחים.
כמו למשל הגבאי של קופת רבותינו, שהיא לא יודעת איזה בירורים הוא עשה ועם מי הוא דיבר, אבל ביום בהיר ניגש לבעלה ותחב לידו בלא אומר ודברים מספר שוברים למכולת השכונתית, שבשבילה היו חשובים יותר מבלוני החמצן.
ומחר לתמי יהיה לחם בבוקר….
ואתה, קורא יקר. איפה אתה בתמונה? האם גם אתה מכיר את אבא של תמי? את אותו אברך שבשום אופן לא יפנה לקופת צדקה, שלא מסוגל להודות שהוא זקוק לעזרה, ושיש לו אוצר מילים מגוון כמו 'תקופה', 'קושי קטן' ו'קצת לחץ' שמחפה על חרפת רעב אמיתית?
יש כאלו הסבורים כי בארץ הקודש בדורנו – לא תיתכן מציאות של חרפת רעב. יש כאלו שעבורם הביטוי 'פת לחם' משמעותו חוסר יכולת לממן צימר בחופש.
אבל זה לא ככה.
בדיוק כמו תמי, יש בציבורנו עוד ילדים ומקרים רבים מספור, שחווים חרפת רעב אמיתית, והמענה היחיד שחובתנו לתת הוא במודל הפעולה של קופת רבותינו. הם לא יפנו לצדקה, הם לא יודו באביונותם, אבל קופת רבותינו באמצעות רשת של מאות גבאי קהילות ונציגים – יודעת לאתר אותם, ולהגיש את הסיוע הקריטי כל כך.
בוא גם אתה והצטרף למעגל הסיוע, למעגל הנותנים. קח גם אתה זכות של תמי אחת או יותר, תקבע לך הוראת קבע, תחזיק בזכות חודשית קבועה למען אביונים דלים ורשים שאין להם סעד ומושיע מלבדך.
ובהיכנס ראש השנה, בזמן אמירת 'אחות קטנה', הם יעמדו לצידך יחד.
הסנדוויץ' של תמי. הילקוט החדש, והחיוך של אמא…
והם יהיו לך למליצי יושר.
• • •
רוצה לעזור לתמי, ועוד מאות כמוה? תרום כעת לקופת רבותינו כאן בדף הזה ממש!
